הורות בשלט רחוק

לפעמים כל כך הייתי רוצה שיהיה לי איזה שלט רחוק שאני רק לוחצת עליו ומיד הילדים עושים מה שאני רוצה – מגיעים מיד לאכול, עוצרים את המשחק שהם משחקים בו, עונים לי כשאני שואלת

אבל לצערי ילדים הם לא תכנית טלוויזיה ובטח לא איזה VOD שאפשר להפעיל ולעצור לפי רצוני. ילדים הם אנשים קטנים שיודעים ממש לא רע מה הם רוצים ומה שווה להם או לא שווה להם לעשות (כמובן שהשיקולים שלהם קשורים אך ורק למה שווה להם או לא ברגע הזה בלבד בלי שום מחשבה על העתיד).

לכן, כשאני מנסה פשוט לקרוא להם או לבקש דברים מרחוק הם עושים חישוב ממש פשוט – שווה לי או לא?

למשל, אם אני מציעה להם לבוא לאכול גלידה יש סיכוי שהם מיד יגיעו אבל אם זו סתם ארוחת ערב אז אולי פחות. באופן דומה, אם הם ממש רעבים הם יגיעו ואם לא ממש אז לא. העניין הוא שהמצב הזה מביא אותנו להמון תסכול מצד אחד ולא פעם גם למקומות של שוחד – ״מה אני אגיד לו שיגרום לו לבוא?״.

אז כיוון שאני ממש לא בעד שוחד וגם מעדיפה הורים פחות מתוסכלים אני רוצה להציע לכם משהו אחר.

יתכן שבהתחלה הוא ישמע מבאס אבל אני לגמרי מאמינה שאם תתמידו אז זה יהיה לגמרי שווה את זה.

מה ההצעה – וותרו על רעיון השלט הרחוק ותחליפו אותו בפעולה – בפועל זה אומר שבואו נוותר על הפנטזיה שהילדים יעשו את מה שאני אומרת רק כי אמרתי ובמקום לבזבז אנרגיה ועצבים על לחזור על מה שאמרתם מלא פעמים פלוס להוסיף שוחד או איום פשוט גשו את הילדים ותדאגו שהם יעשו את מה שאתם אומרים.

למשל, אם צריך להגיע לאכול והילד לא מגיע או לא מפסיק לשחק במשחק אז אפשר לגשת אליו, לומר לו שעכשיו מפסיקים לשחק והולכים לאכול. לפעמים אני אפילו אומר את זה בעודי סוגרת לו את המשחק כדי להמחיש שבאמת הגיע הזמן. יתכן גם שאני אצטרך ממש לקחת אותו פיזית לאכול – בין אם על הידיים או לתת לו יד ולהוביל אותו.

אני יודעת מה רובכם חושבים כרגע – ״נו באמת, אבל אז הוא יבכה בטירוף״ ואתם כנראה צודקים ואפילו אפשר להבין אותו, לא? אתם כרגע הרסתם לו את המשחק ודרשתם ממנו לעשות משהו שהוא לא רוצה.

כי זה בדיוק הקטע. אנחנו הרבה פעמים רוצים שהם יבואו בטוב וזה באמת כיף כשזה קורה אבל מה לעשות שלפעמים הדברים שאנחנו צריכים שהם יעשו (כמו יבואו לאכול או להתקלח) זה משהו שהם ממש לא רוצים. פה בדיוק מגיע עניין הגבולות – הגבול הוא המקום שבו הילד פוגש דרישה שהוא לא רוצה וצריך להתמודד איתה וחלק מהתמודדות שלו זה הבכי.

מה שכן, אם אתם לא תתבאסו שהוא לא מגיע ובמקום פשוט תיגשו אליו ותציבו את הגבול, למשל תביאו אותו לשולחן רגועים, ואם תתמידו בזה אז בהתחלה יהיה הרבה בכי ולאט לאט הוא ילמד שבנקודה הזו אין ברירה והוא בכל מקרה צריך להגיע לאכול ולכן ההתנגדות והבכי יפחתו והוא ילמד לשתף פעולה אתכם.

ורוצים לדעת מה הקטע הכי טוב, אם תסכימו לוותר על הפנטזיה שהילד פשוט יעשה כי אמרתם ובמקום תלכו אליו ותדאגו שהוא יעשה כי אתם פעלתם אתם בסוף, אחרי מספיק זמן, תקבלו את מה שרציתם, ילד שמקשיב ומשתף אתכם פעולה כשאתם מבקשים.

מקווה שהצלחתי לתת חומר למחשבה ורעיונות לפעולה. מוזמנים לשאול ולכתוב לי פה בתגובות מה חשבתם.